החלטה בתיק ב"ש 4345/05

1.         בפני ערר שהגישה המדינה על החלטות בית המשפט השלום בירושלים (כבוד השופט י. מילנוב) מיום 4.4.05 ומיום 5.4.05, בהן הורה על שחרורם של המשיבים ממעצר בתנאי ערבות של הפקדה כספית בסכום של 7,500 ש"ח, התחייבות עצמית בסכום של 10,000 ש"ח וערבות צד ג' של שני ערבים תושבי ישראל בסכום של 10,000 ש"ח כל אחד.

2.         נגד המשיבים הוגש כתב אישום על עבירות של פגיעה והשחתת אתר עתיקות, חפירה לגילוי עתיקות, כתיבה באתר עתיקות ושהות בישראל שלא כדין.

3.         על פי עובדות כתב האישום, ביום 29.3.05, סמוך לשעה 21:00, הגיעו המשיבים, יחד עם מוחמד אלעדם, ל"חורבת בורגין" המצויה בתחום מדינת ישראל והנה אתר עתיקות מוכרז כמשמעותו בחוק העתיקות, תשל"ח-1978. באתר מצויות מערות מסתור תת-קרקעיות מתקופת מרד בר-כוכבא וכן מצויים בו שרידי מחילות וחדרים אשר שימשו למגורים ולאכסון בתקופה הרומית - ביזנטית ועד לימי הביניים.

המשיבים הגיעו לאתר העתיקות כשבידיהם מכשיר לגילוי מתכות וכן סוללה חלופית למכשיר, כלי חפירה רבים, דליים, פנס, סכין, נרות רבים, מכשירי טלפון נייד, גזיה לבישול, כלי בישול, אוכל ומים - מתוך כוונה להמשיך לחפור באתר, כפי שעשו במשך כשבועיים שקדמו ליום זה, ולחפש זהב ועתיקות.

המשיבים חפרו באתר בורות עמוקים, תוך שהם גורמים נזק בלתי הפיך לאתר העתיקות. בין היתר, פגעו המשיבים בשכבות ארכיאולוגיות, פגעו בקירות האתר באמצעות כלי חציבה, שברו כלי חרס רבים ואף סתמו, באמצעות העפר שהוצא מן הבורות, חלק מן החדרים המצויים באתר. כמו כן, נכתבו כתובות על קירות המערה באמצעות הנרות. את המעשים ביצעו הנאשמים לאחר שנכנסו לישראל ושהו בה, בלא שיש בידם היתר כדין.

4.         בית המשפט קמא קבע כי על פי המבחן שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מ"י, פ"ד נ(2), 133, 151-150),  יש בידי התביעה ראיות שיביאו להרשעתם של המשיבים במשפטם.

אשר לעילת המעצר, קבע בית משפט קמא, כי הדגש במקרה זה הינו על החשש להימלטות מעונש וכי לא  מתקיימת במקרה זה עילת מסוכנות. בית משפט קמא קבע כי לא נטען כי יש בנסיבות בהן ביצעו המשיבים את העבירות, משום סיכון קבוע או נסיבות אחרות המצביעות על אפשרות של מסוכנות מצד המשיבים. בית המשפט קמא קבע כי בנסיבות המקרה, אין כל אינדיקציה למסוכנות, לאמור - שהמשיבים יחזרו על המעשים המיוחסים להם בכתב האישום ולכן ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

            התביעה ביקשה לעכב את ביצוע ההחלטות ובית משפט קמא הורה על עיכוב ביצוע למשך 24 שעות בתנאי שהמדינה תודיע עוד ביום 4.4.05, עד השעה 19:00, על החלטתה להגיש ערר ותגיש ערר לא יאוחר מיום 5.4.05 בשעה 11:00.

5.         התביעה טוענת כי קיימת במקרה זה עילת מסוכנות. לטענתה, קיימים במקרה זה האלמנטים המצביעים על מסוכנות, כגון - ביצוע המעשים בחבורה, ושימוש באמצעים מתוחכמים. התביעה טוענת כי אין בהפקדה אותה קבע בית משפט קמא כדי להבטיח את התייצבותם של המשיבים למשפטם ולנשיאת עונשם במקרה שיורשעו. לטענת המדינה, שחרור המשיבים לביתם מחוץ לתחום השיפוט, אינו מאפשר פיקוח אפקטיבי על מעשיהם ואין בתנאי השחרור כדי להפיג את החשש שיחזרו לבצע עבירות דומות. התביעה טוענת כי טעה בית משפט קמא בסירובו לבקשה לעכב את הביצוע לתקופה של 48 שעות ובמיוחד טעה כשהורה כי אחד מתנאי עיכוב הביצוע הוא כי "הערר יוגש לא יאוחר מהשעה 11:00".

6.         ב"כ המשיבים טוענים כי החלטת בית משפט קמא נכונה וסבירה וכי תנאי השחרור שנקבעו מבטיחים את התייצבותם של המשיבים למשפטם. לטענתם, גם אם קיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים, עוצמת הראיות נמוכה ויש בכך כדי להשליך על הצורך לשחרר את המשיבים בתנאי ערבות. ב"כ המשיבים מפנים לנסיבותיהם האישיות של כל אחד מהמשיבים וטוענים כי סכום ההפקדה שהוטל עליהם נכבד ונוכח נסיבותיהם האישיות ולאור עוצמת הראיות הנמוכה, אין מקום לעצור את המשיבים או להטיל עליהם הפקדה בסכום גבוה יותר. ב"כ המשיבים מבקשים לאשר את החלטת בית משפט קמא ולדחות את הערר.

7.         לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ואת החלטת בית משפט קמא וחומר הראיות שבתיק החקירה, הגעתי למסקנה כי ערר המדינה בדין יסודו ויש לקבלו.

8.         הראיות            

עיינתי בחומר החקירה המצוי בתיק החקירה והגעתי למסקנה כי בצדק קבע בית משפט קמא כי קיים בחומר הראיות פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהיה  בו כדי להוכיח את אשמת המשיבים, כנדרש במשפט פלילי. העובדה כי בית משפט קמא ציטט גם מפסק הדין של כב' השופטת ביניש (בש"פ 5837/00 חטואל יצחק נ' מ"י) הקובע כי בית משפט צריך לתת את הדעת גם לעוצמת הראיות, אינה  מלמדת על כך שבית משפט קמא סבר כי עוצמת הראיות בתיק זה פחותה.

ואמנם, עיון בחומר החקירה מלמד שאין כרסום בחומר הראיות והוא מבוסס כראוי. מחומר החקירה עולה כי המשיבים נתפסו יחדיו בשעת לילה בתוך האתר עצמו, כאשר בידיהם מכשיר לגילוי מתכות,  סוללה חלופית למכשיר, כלי חפירה רבים, דליים, פנס, סכין, נרות רבים, מכשירי טלפון נייד, גזיה לבישול, כלי בישול, אוכל ועוד. בתיק החקירה מצויות תמונות בהן נראים כל המשיבים, בעת שנתפסו באתר העתיקות, יחד עם הציוד הרב שנשאו עימם.

            המשיבים מודים כי חפרו במקום והשתמשו בכלי החפירה שהביאו. הם גם מודים שהלכו כשעתיים מהכפר שלהם עד שהגיעו לאתר. חלקם טענו כי לא ידעו כי מדובר בשטח ישראל ואילו משיב 6 מאשר כי ידע זאת. רובם טענו כי ביקשו למצוא זהב במקום. השאלה אם המשיבים לא ידעו כי הם נמצאים בתחום מדינת ישראל או לא ידעו כי מדובר במעשים אסורים ובהשחתת עתיקות, תיבחן במשפט לגופו.

9.         הלכה היא, כי בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בוחן בית המשפט את חומר הראיות עניינית, במטרה לבדוק האם מכלול הראיות מעמיד סיכוי סביר לביסוס האשמה והוכחתה. עם זאת, ברור הוא כי בשלב זה אין מקום ואין גם אפשרות להעריך את מהימנות העדויות, את משקלה של כל ראיה. הערכת המהימנות תעשה על ידי בית המשפט שידון בתיק העיקרי, ישמע ויתרשם מהעדויות מכלי ראשון.

10.       בענייננו הראיות המצויות בתיק החקירה מספקות, בשלב זה, את תשתית הראיות הנחוצה להוכחת הידיעה של המשיבים. מדובר בחבורה של אנשים שהלכה יחדיו בשעות הלילה  עם ציוד המעיד על כך שלא מדובר במעשה אקראי או במעשה בלתי מתוכנן. אחד מהם מאשר כי ידע שמדובר בתחום ישראל ולמקרא העדויות שמסרו המשיבים, נראה כי מדובר באנשים שהיו קשורים אחד לשני, הלכו יחדיו למטרה אחת וידעו את אשר לפניהם. הטענה כי מדובר בחפירות לצורך מציאת זהב, כפי שטענו המשיבים, תבחן במשפט גופו לאחר שישמעו העדויות ויבחנו מקרוב הראיות. בתיק החקירה מצויה חוות דעת של ארכיאולוג המציגה את המצב העובדתי במקום ובין השאר את החפירות שעשו המשיבים, כלי חרס שנמצאו שבורים והנזקים שנגרמו לאתר הארכיאולוגי. מכלול הנסיבות האובייקטיביות, בצירוף הודעות המשיבים וחוות הדעת שבתיק החקירה מהווה תשתית ראייתית מספקת ומבוססת לכאורה להוכחת האישומים נגד המשיבים.

            עילת מסוכנות

11.       סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן - החוק) קובע כי קיימת "עילת מסוכנות" כאשר "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה".